פסק-דין בתיק דנ"א 6041/02

הנשיא א' ברק:

           באלו תנאים ניתן להורות על הוצאה זמנית של ילד ממשמורת הוריו, במסגרת הליך לפי סעיף 12 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960? זו השאלה הניצבת במרכזו של הדיון הנוסף.

העובדות וההליכים

1.        במהלך נישואיהם של העותרת והמשיב 1 נולדו להם שני בנים, הבכור יליד 1991 והשני יליד 1994. בני הזוג נפרדו בשנת 1997 ולאחר כשנתיים התגרשו. מאז פרידתם הם ניהלו מאבקים משפטיים בעניין המשמורת, תחילה בבית המשפט לענייני משפחה ובהמשך בבית הדין הרבני. עם הפרידה נשארו הילדים במשמורת האם, תוך קביעת זכויות ביקור וראייה לאב. מאז קיץ 1997 נערכו המפגשים בין האב לילדים תחת פיקוח, בתחנה לייעוץ וטיפול בחיי משפחה ונישואין בירושלים (להלן - התחנה). פסיכולוג שמונה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה המליץ כי הילדים יהיו במשמורת האם, וכי תוך כדי כך תיבחן אפשרות שהאם והוריה יפסיקו להעביר מסרים שליליים כלפי האב, כדי שניתן יהיה לבנות מחדש מערכת יחסים חיובית בין הילדים לאב. במהלך המפגשים בתחנה בראשית שנת 1999 התנהגו הילדים באלימות, גידפו וקיללו את האב ואנשי הצוות. באפריל אותה שנה חל מפנה לטובה. הילדים שהו בבית האב בחופשת הפסח ולאחר מכן התארחו בביתו בכל סוף-שבוע שני.

2.        משעבר עניין המשמורת להתברר בפני בית הדין הרבני, ביקש בית הדין הערכה פסיכולוגית משלימה. הפסיכולוג חיווה דעתו כי אם יתברר שהאם ומשפחתה אינם מוכנים לוותר על המאבק באב, יהא מקום לשקול העברה של המשמורת לאב. לאחר נישואיו השניים של האב (בקיץ 2000) הפסיקו הילדים להיפגש עמו. לבקשת האב ניסו פקידי הסעד לערוך מפגש בינו לבין הילדים (בנובמבר 2001) אך המפגש נכשל בשל התנהגות תוקפנית מצד הילדים. מאז עמדו הילדים בסרבנותם להיפגש עם האב. האם והילדים אף לא הגיעו לאבחון אצל פסיכולוג שמינה בית הדין כמומחה מטעמו. המפגשים בין האב לילדים חודשו רק במאי 2001, לרבות ביקורים בסופי שבוע ושהייה ממושכת בת חודש ימים בתקופת הקיץ. עם תחילת שנת הלימודים חזרו הילדים וסרבו להיפגש עם האב. 

3.        על רקע דברים אלה הורה בית הדין הרבני האזורי (ביום 6.11.2001) כי המשמורת על הקטינים תועבר לאב. האם פנתה בערעור לבית הדין הרבני הגדול וזה עיכב את ביצוע ההחלטה (ביום 4.12.2001). בשלב זה נעשתה פנייה של פקידת הסעד לבית המשפט לנוער בירושלים בבקשה להוציא זמנית את הקטינים ממשמורת האם ולהעבירם למרכז חירום לילדים בסיכון בירושלים (להלן - מרכז החירום), לשם אבחון והתארגנות. הבקשה נדחתה על הסף. אולם, משהעלה בית הדין הרבני הגדול בעצמו את האפשרות ששירותי הרווחה יפעלו, באמצעות בית המשפט לנוער, להוצאת הילדים ממשמורת האם, שבה ועתרה פקידת הסעד להוצאת הילדים למרכז החירום לחודשיים ימים. הבקשה נסמכה על סעיף 12 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן - חוק הנוער). בבקשה צוינה החלטתו של בית הדין הרבני להעביר את המשמורת לאב, כמו גם הליכי הערעור בפני בית הדין הרבני הגדול. התבקשה הוצאת הקטינים למרכז חירום "על מנת לנתקם מהלחצים שמפעילה האם, לאפשר תקופת רגיעה ולאבחן את מצבם, ולאפשר בנייה של דפוסי קשר בריאים עם שני ההורים". לבקשה צורף תסקיר (מיום 21.1.2002) בו נכתב, בין היתר:

"--- הילדים נמצאים מזה חמש שנים בתווך בין הוריהם. מעורבים בקונפליקט החמור והמתמשך ביניהם, קרועים בקונפליקט נאמנויות בין ההורים. יש תקופות בהן מסוגלים להתגבר על הקונפליקט ולהיות בקשר טוב עם שני הוריהם ויש תקופות ארוכות בהן 'בוחרים' בהורה אחד - האם המגדלת אותם ומגלים עויינות כלפי ההורה השני - האב. ... חוסר יכולתם של הילדים לקבל מרות וסמכות של אביהם ושל מבוגרים אחרים גורם להם נזק בלתי הפיך".

4.        הדיון בערעור בבית הדין הרבני הגדול עוכב עד לסיום ההליך בבית המשפט לנוער. בית המשפט לנוער, מצידו, החליט כי אין מקום לחייב הוצאת הילדים ממשמורת האם בטרם תתקבל החלטה סופית בבית הדין הרבני הגדול. ערעור שהוגש על החלטה זו מטעם פקידת הסעד התקבל על-ידי בית המשפט המחוזי (השופט צ' סגל). בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה להוציא את הילדים למרכז החירום לחודשיים. העותרים הגישו לבית משפט זה בקשת רשות ערעור, וזו נדונה כערעור. פסיכולוג קליני מומחה, שמונה בבית  משפט זה, חיוה דעתו כי מדובר במקרה חמור של ניכור הורי (Parental Alienation Syndrome). לדעתו, המחיר הנפשי שמשלמים הילדים בטווח הקצר כבד מאוד. העברת הילדים למרכז החירום עדיפה על המשך המצב הקיים ועל העברתם המיידית לרשות האב. 

בית המשפט העליון והעתירה לדיון נוסף

5.        בית המשפט העליון במושב תלתא נחלק בדעותיו (רע"א 3009/02 פלונית ואח' נ' פלוני ואח', פ"ד נו(4) 872). השופט א' גרוניס - ועימו המשנה לנשיא ש' לוין - פסק כי יש לדחות בעיקרו את הערעור ולהורות על העברת הקטינים למרכז למשך שלושים יום. השופטת א' פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, סברה כי יש לקבל את הערעור ולהותיר את הילדים במשמורת העותרת. מכאן העתירה לקיום דיון נוסף, שעם הגשתה ניתן צו אשר עיכב את העברת הקטינים מבית אימם למרכז החירום. בית המשפט (השופט א' מצא) הורה על קיום דיון נוסף בשאלה "באלו תנאים ניתן להורות על הוצאתו הזמנית של ילד ממשמורת הוריו, בגדר הליך לפי סעיף 12 לחוק הנוער... להבדיל מאשר בגדר הליך רגיל לפי חוק הנוער, ובמיוחד לפי סעיף 3(4) בשילוב עם סעיף 8 לחוק זה". השופט מצא המליץ לרשויות הרווחה לפנות לבית המשפט לנוער בהליך רגיל לשם הסדרת המקרה, מבלי להמתין לתוצאות הדיון הנוסף. פנייה כאמור אכן נעשתה, ובמסגרת ההליך הגיעו העותרת והמשיב להבנה לגבי בניית הקשר בין הילדים לבין המשיב. נוכח התפתחות זו עלתה השאלה האם יש עוד טעם בקיום הדיון הנוסף. הגענו לכלל דעה כי לאור חשיבותה העקרונית של הסוגיה מושא העתירה, עדיין יש מקום להידרש לה לגופה.

המסגרת הנורמטיבית

6.        חוק הנוער מפרט כמה מצבים, בהם רואים קטין כקטין נזקק. החלופה הנוגעת לענייננו מצויה בסעיף 2(6) לחוק:

"2. קטין נזקק

קטין הוא נזקק כשנתקיים בו אחד מאלה:

...

(6) שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע...".

החוק מעמיד לרשות גורמי הרווחה שורה ארוכה של אמצעים לטיפול בקטינים נזקקים. השימוש באמצעים אלה ייעשה על פי החלטה של בית המשפט לנוער, במסגרת פנייה של פקיד הסעד. אמצעי הטיפול בקטינים הנזקקים מפורטים בסעיף 3 לחוק:

"3. דרכי טיפול והשגחה

היה פקיד סעד סבור שקטין הוא נזקק ושלמען הטיפול בו וההשגחה עליו יש צורך בהחלטת בית המשפט, משום שאין הסכמת האחראי על הקטין, או שהוא מסכים אך אין הקטין מציית לו, רשאי הוא לפנות בבקשה אל בית המשפט לנקוט באחת או באחדות מהדרכים לפי סעיף זה, ומשנוכח בית המשפט כי הקטין הוא נזקק, רשאי הוא -